<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוסי בן יאסין</h1>
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"א ע"ב], של אשירה ושל עיר הנידחת פסול ובגמרא והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. מתניתין באשירה [דמשה] עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה ואין לה ביטול עולמית. אי כדקאמרת דהיא ע"ז ביד ישראל בההיא כתותי מיכתת שיעוריה, אבל אשירה דאמר רבא בשל גוי עסקינן, דכיון דיש לה ביטול ואפשר לה בתקנת הנאה, לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה. והייתי אני הסודר מתקשה מ"מ כיון דגבי לולב כתיב לכם משלכם א"כ לולב דאמר רבא שיוצא בו ע"כ צריך שיקנה אותו ישראל שיהא שלו. וכל זמן שלא ביטלה הנכרי הוי ע"ז ביד ישראל. ואכתי מאי קא מהני דאפשר בביטול כיון דקנאו לצאת בו שוב אין לו ביטול. ומצאתי בתוספות דר"ה ובתוספות דסוכה, שאף ריב"א הלוי נתקשה בה. דגרסינן התם בפרק ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ח ע"א], אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנידחת לא יתקע ואם תקע לא יצא כתותי מיכתת שיעוריה. ופירש ריב"א הלוי כיון דלשריפה קאי כשרוף דמי. ונראה לו דכל דבר שאין לו תקנה בשום ענין להיות בו היתר הנאה אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה. כגון אם היה שופר ע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית דאם תקע בו לא יצא. דכיון דאין לו ביטול כתותי מיכתת שיעוריה. והכי משמע ביבמות ר"פ מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב], סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה, של תקרובת ע"ז ושל עיר הנידחת לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה משום דכתותי מיכתת שיעוריה. אבל ע"ז משמע דלא מיכתת שיעוריה משום דאפשר בביטול ומותר בהנאה הילכך חליצה כשירה. אבל תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית הילכך חליצתה פסולה. וע"ז של ישראל כתקרובת ע"ז דגוי דאין לה ביטול ומיכתת שיעוריה. וסתם ע"ז שבתלמוד של גוי משמע. וסנדל של ע"ז נמי בשל גוי משמע. והכי נמי משמע במסכת סוכה, לולב [של ע"ז] ומיירי כמו שהבאתי דבאשירה דמשה מיירי מתניתין. ומייתי נמי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה וכו' כמו שהבאתי. ומסיק והא דאמר רבא ואם נטל כשר באשירה דגוי דאית [לה] ביטול.
ואם תאמר נהי נמי דע"ז של גוי [היא], היאך יצא הא מכי אגבהיה למיפק ביה הוי ליה ע"ז ביד ישראל ואין לה ביטול וכתותי מיכתת שיעורה, ומייתי כל הני דכל הצלמים, כמו שהבאתי. דדילמא בתר דאגבה לה מבטל לה ולא הוי ביטול משום דהוי ע"ז ביד ישראל. ומתרץ ריב"א [הלוי] דהני מילי היכא דאגבהה כדי לקנותה ולזכות בה, דהויא לה ע"ז ביד ישראל ותו לא מהני בה ביטול. אבל בשופר ולולב דאוקימנן דיצא [מיירי] שלא נטלן לזכות בו ולקנותו אלא כדי לצאת בהן בכה"ג לא הוי ע"ז ביד ישראל. ונראה דה"ה בשופר דשור הנסקל ורובע ונרבע בעדים דאם תקע לא יצא. דהני נמי כתותי מיכתת שיעורייהו דהא בשום ענין לית להו תקנתא למישרינהו בהנאה. אי נמי איכא למימר דלא שייך לומר כתותי מיכתית שיעוריה אלא במידי דקאי לשריפה דומיא דעיר הנידחת דסופה למיעקרה מן העולם קיימא, הרי היא כאילו אינה. והיינו ע"ז ביד ישראל ותקרובת ע"ז אפילו דגוי לית להו תקנתא בביטול ומצותן בשריפה. ואע"ג דפלוגתא היא בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ג ע"ב] רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח וכו'. ורבנן פליגי עליה ואמרי אף [היא] נעשית זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וסבירא להו דבשריפה כדמוכח התם בגמרא [שם מ"ד ע"א] והילכתא כרבנן. מיהו כיון דשוחק וזורה לרוח ומטיל לים כדאיתא בפרק כל שעה [פסחים כ"ח ע"א], חשיב נמי כשריפה וכתותי מיכתת שיעוריה. אבל רובע ונרבע ושור הנסקל דטעונין קבורה, כיון דאין מצותן בכתיתה ולא בשריפה ולא בשחיקה, לא שייך למימר כתותי מיכתת שיעוריה. עד כאן ריב"א הלוי.
ולפי מה שפירש רבינו, דהיינו טעמא דכתותי מכתית שיעוריה משום דלית ליה תקנתא בשום ענין, א"כ תקרובת ע"ז שמטמא בכזית [ע"ז ל' ע"ב] וכן ע"ז עצמה [שבת פ"ב ע"א] לא שנא של גוי וכל שכן דישראל, כיון דמשום דלשריפה קאי אמרינן מיכתת שיעוריה אם כן לא נימא ביה שום שיעור. דהכי נמי אמרינן במנחות פרק המנחות והנסכים [ק"א ע"א]. ואיתא נמי בפ"א דבכורות [ט' ע"א], הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולן מטמאין טומאת אוכלין. רבי שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין חוץ מבשר בחלב הואיל והיתה לו שעת הכושר. ומסקינן רבי שמעון אומר לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין. ופיגול בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אין מטמאין טומאת אוכלין. ואוקימנן קודם שראוי. ומסקנא אמר ליה רב אשי לרב כהנא לרבי שמעון מדכל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרף כשרוף דמי, נותר ופיגול אמאי מטמא טומאת אוכלין, עפרא בעלמא נינהו. ואמר ליה חיבת הקודש מכשרתן. וכו'. אלמא כיון דמשום ראוי כאילו הוא כבר [נעשה]. אם כן כל הני דאמרינן בהו דמיכתת שיעוריה מאי טעמא משום דלית להו תקנתא דהא לשריפה קיימי, אם כן היאך מטמאין.
דהא [מצינו] דכותיה בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב], אמר רב פפי סנדל המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה פסולה. ורב פפא משמיה דרבא [אמר] אף מוחלט חליצתה כשירה. ומותבינן למאן דפסיל במוחלט בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט אף מאחוריו וזה וזה מטמאים בביאה, ואי סלקא דעתך כמאן דמכתת דמי הא בעינא והבא אל הבית וליכא. ומשני שאני התם דכתיב ונתץ את הבית אפילו בשעת נתיצה קרוי בית. תו מותבינן מטלית שיש בו שלש על שלש אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס לבית טהור טימאתה וכו'. ומוקי לה בבגד מוחלט ומשום דאיתקוש למת, ואי סלקא דעתך כתותי מיכתת והא בעינן והבגד וליכא. ומשני לעולם במוחלט ושאני הכא דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ופרכינן וליגמר מינה ומשני [איסורא] מטומאה לא גמרינן. ותו מסקינן אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט ואחד סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה. סנדל של תקרובת ע"ז (לא תחלוץ) ושל עיר הנידחת ושל זקן שעשוי לכבודו, לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה. פירש רש"י דסנדל מוחלט כדאמרן שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ולא מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא. של ע"ז נמי הואיל ולהליכה עביד, ומשמשי ע"ז לאו לשריפה קיימי ואית ליה תקנתא בביטול. ואי משום איסורי הנאה, חליצה לאו הנאה היא דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל תקרובת ע"ז איתקוש למת ולית ליה תקנתא וכתותי מיכתת.
מ"מ אי לאו דבשעת שריפה קרייה רחמנא בגד לבגד מוחלט, וכן [בית] לבית מוחלט, כיון דלנתיצה [או] לשריפה קיימי לא היו מטמאים משום דלית בהו שיעורא דמיכתת. אם כל אותם שמצותם בשריפה דתנן בפרק אחרון דתמורה [ל"ג ע"ב] אלו הן הנשרפין חמץ בפסח והערלה וכלאי הכרם וכל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן וכל אלו שמצותן בשריפה, היאך מטמאין טומאת אוכלים, והא מיכתתי שיעורייהו לאו שיעורא. ומאי שנא הני מבית ובגד מוחלט דאי לאו קרא הוו מכתתי ולא מטמאו, דכי היכי דלענין שיעור דלולב ושופר מיכתתי לענין לצאת, לענין טומאה נמי נימא דלמיכתת [קאי] ולית ביה שיעורא. וכן לענין ערלה וכלאי הכרם לא ליטמא טומאת אוכלין. ונהי נמי דטומאת ע"ז מדרבנן היא [שבת פ"ג ע"ב] מ"מ הול"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון דמדאורייתא לית ליה שיעורא כל שכן (מדאורייתא) [בדרבנן]. ונ"ל גבי ע"ז הואיל ואיתקוש למת מויאכלו זבחי מתים, דבין תקרובת ע"ז [ע"ז ל"ב ע"ב] ובין ע"ז עצמה בכלל מת הן [ע"ז פ"ג ע"ב] אע"ג דלשריפה קיימי וכתותי מיכתתי מהני היקישא.
אלא דקשיא לי אבגד מוחלט דאינהו נמי איתקוש למת, ואפילו הכי טעמא דכתב רחמנא ונתץ הבית ושרף הבגד דבשעת נתיצה ושריפה נקרא בית ובגד, אבל משום היקישא לא. ותו מאי האי דקאמר רב אשי לרב כהנא [מנחות ק"ב ע"ב] לרבי שמעון כל העומד לישרף כשרוף דמי עפרא בעלמא הוא ואמאי מטמא. ותיפוק לי דכיון דלישרף קאי דהא מצותו בשריפה, ואין תקנה לנותר ופיגול להביאו לידי היתר הנאה הא לית בהו שיעורא (ובדברי) [ולדברי] הכל. וכה"ג נמי פרכינן גבי שוחט לע"ז בשלהי השוחט אחד בעוף [חולין מ' ע"א] השוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז חייב שלש חטאות משום שוחט בחוץ ושוחט לע"ז ובשבת. ופרכינן כיון דשחט סימן אחד לע"ז היאך יתחייב השוחט חוץ דשוחט בחוץ בשני סימנים [הוא דחייב]. וקס"ד דבשוחט בהמה מיירי, הא מחתך בעפר הוא. ומשני בחטאת העוף עסקינן וכגון שהיה חצי קנה פגום דכולהו בהדדי קאתו. אלמא כל מעשה ע"ז אין שיעורן שיעור אלא כעפר הוא. גרסינן בעירובין פרק כיצד מעברין [נ"ג ע"ב] רבי יוסי בר יאסיין משתעי בלשון חכמה הוה אמר עשו לי שור משפט בטור מסכן. פירוש תרדין בחרדל. כי הוה משאיל באושפיזיה אמר הכי גבר פוס דין חי מה טובה יש. מלמד שאף שיחת חולין של [תלמידי] חכמים צריך יגיעה. והכי דריש במדרש קהלת [פרשה א'] כל הדברים יגעים וכתיב דברי חכמים וחידותם.
